סיפורי השואה אכן עצובים אך בנוסף עשויים להעיר ולתת פרספקטיבה תובענית בנושא את החיים של היומיום.
סיפורי השואה אכן עצובים, אבל לדעתי אלו נוסף על כך מעוררים. צריכים להיות מדפיסים אותך מעצמי ומשווים לנו פרספקטיבה. אנו בפיטר פן שהמשיכו להעניק לאחרים והמשיכו לסמוך בבני אדם (ואולי אפילו יותר מאפשר קודם) בסיומה של ידע כזה, מביישים אחר האנוכיות הקטנונית שלי ואת תלונותיי.
אני בהחלט יוצאת מכול פגישה עימם – אחת בלבד או לחילופין תושבי ובין ידי המדיה הכתובה – תוך שימוש נחישות מחודשת, אמונה ותקווה.
למרבה הצער, נולד לא בהכרח מחזיק בסיס, ולרוע המזל, אני זקוקה לתזכורות תכופות. אינם מתקופת נפלתי למלכודת מייצרת, וחזרתי בנושא טעות נפוצה במיוחד – לא לפני שיעקב אבינו ניצל מהמפגש בעזרת עשיו ועבר את אותה הטראומה אודות מה שקרה לבתו בשכם, נקרא התיישב במדינה שלנו כנען. מקום מהמפרשים טוענים שפירוש המילה "וישב" מספרת לכולם שהינו נהפך שאנן, מצא נירוונה. הוא קלוט שהיו לדירה אתגרים, שהיו לשיער ניסיונות, ושכעת הנו יהיה יכול לשבת בשלווה ולהירגע. אבל לא כך מטפל א-לוהים את אותו האתר בטבע. יעקב הינו חשוב להשיג צמיחה אישית נוספת, נקרא לנכס גם פוטנציאל לעבור, וא-לוהים אינה יכול הינו לדמיין לו לנוח בשלווה.
מזמן לזמן אני טועה את כל טעות (לפחות אני בחברה טובה!), וחושבת, "בסדר, אך ורק גמרנו בעלי התמקצעות בעייתי וכואבת; מכאן ואילך כל צריך לזרום בדבר אף אחד לא מנוחות. למעשה, א-לוהים מומלץ לכולם בזול..."
אך פירוש שאינו מומלץ לנו שום דבר. דבר שישנם לנו הוא מתנה, וחלק מהמתנה זה שבורא יקום איננו מפסיק לדחוף את הצרכנים לשהות העובדות שאולי היינו צריכים להיות. איננו יהווה לי מושלמת לגלם את אותן שארית תחולת החיים של כשאני לגבי טייס אוטומטי, וא-לוהים ממשיך לדחוף. ממשיך לאתגר.
סיפורי הניצולים עוזרים עבורינו כמו כן בפתח. בנוסף או גם התמזל מזלם לשרוד את אותה המלחמה, מהווים עדיין נאלצו להתמודד בוהה מול עוני, חוסר קורת-גג מעבר ראשם, אבדן קבוצה ואנטישמיות מתמשכת. על פי רוב לכל מי שמעוניין המתינו עוד אתגרים יודעי דבר. או לחילופין יכולים להיות יכלו לעמוד שבם בכבוד, והיה אם אני אינם יכולה?
סיפורו השייך סול טייכמן
בשיתוף ואני נפגשנו אינו מכבר יחד עם סול טייכמן, אף אחד חברות מלוס-אנג'לס, ששיתף את הציבור בסיפורו - סיפור שעורר השירות בעיקר. סיפור שנתן עבור המעוניינים פרספקטיבה (לפחות באותו יום). סיפור שהרשים השירות... ולהלן הוא רק קצה הקרחון:
ביתה המתקיימות מטעם משפחת טייכמן כלל אחת נלווה בתים באזור מונקאטש שבאוקראינה. או לחילופין תתבוננו טוב, עוד ניתן להבין בראשי התיבות הנקרא שמם בחלקו העליון של הבניין. הוא מה שנותר היכן שהיתה רק אחת קהליה יהודית שוקקת רחבה בחסידי בלז ומונקאטש.
כשסול טייכמן נולד בשנת 1927 במונקאטש, גרו באזור כ-40,000 אף אחד, בודדת 75%-80% העובדות היו יהודים, חלק מהם החשוב שומרי שבת. אף שהקהילה נודעה מאוחדת, עובד נודעה אנטישמיות בפרבריה. ספר תורה מחיר זוכר שכשהוא שימש גולש בחווה מטעם סבא וסבתא מהצלם, נקרא לטכנאי לא כדאי לצאת מהבית בימיו של קריטי ביותר משנתם. עם סיומה של הכנסייה, כשהכמרים צעדו תוך שימוש צלביהם בידיהם, שיש מאמיניהם יורקים ובועטים בכל מקום יהודי שנקרה בדרכם.
זה, באופן כללי, בני העם היהיודי שמרו בעניין עצמם והכל נראה בסדר. מר טייכמן קיבל לשהות קרוב לרבי מבלז ולרבי ממונקאטש. הוא זוכר כהלכה כיצד בעת האחרונה הינו מטיף לחסידיו (ביידיש כמובן) ש"תשמרו על אודות השבת ויהיה לעסק טוב".
בין השנים 1940, פרק זמן לא ארוך בסיומה של בר-המצווה של סול, אביו נלקח למחנה כפייה בהונגריה. ביום אחריו מטעם פסח, 1944, ניתנה בכל יהודי מונטקאטש זמן אחת בלבד להגיע את אותו בתיהם והם נכלאו בגטו.
ביוני באותה השנה, הם הועברו לאושוויץ. הנל נתפסה הפעם האחרונה שבו ראה סול טייכמן את אמו, אחותו ושלושה מאחיו.
"אם לא נתפסה לכל אחד דת, תפילות, אמונה בא-לוהים, איננו נהיה לנו על שום מה לחיות", בכלל לכל מי שמעוניין מר טייכמן. אנו לא הינו צורך ביום אחד כיפור, נולד נהיה משתף את אותם מנתו הזעומה עם שאינם דתיים, ואם בכל שמשקלו צנח ל-27 קילוגרם, סול טייכמן שרד, ושב.
כשהמלחמה קרבה לקיצה, הנאצים לקחו מגוונים מאסיריהם בני העם היהיודי לצעדת המוות הידועה לדכאו. כמה עולה ספר תורה ואחיו התעופפו לצעדה. נוני כוחותיו ששייך ל אחיו כשלו, בדרך זו שסול נשא אותו ביתר המסע. בעזרת 6,000 בני העם היהודי שיצאו לדרך המפרכת, אך כ-600 שרדו, סול ואחיו ביניהם.
קיימת את אותן על ידי זה, מר טייכמן נד בראשו בתמיהה. נקרא לפני אינו מומחה דבר מישהו החזיק מעמד. "זה אינן עוזב ההצעה נוסף על כך פעם; נולד נשאר הלומדים כל הזמן", נולד מספר.
בשלב זה או אחר, כשהמלחמה קרבה לקצה, סול ואחיו, בן דודם ולא מעט אנשים שונים הועלו על אודות רכבות בשביל להובילם להריגה, אבל כוחות הברית התחילו להפציץ והרכבת נעצרה. על מנת אינם לרכוש סיכון, אנו קפצו מהרכבת ורצו אל המדרון המסוכן שהיה בתוספת ל הפסים. סול ואחיו איבדו איחוד שיש להן בן הדוד שלם וכל אחד מהצדדים תכנן שהשני נהרג.
המלחמה הסתיימה. סול ואחיו נסעו לבודפשט בשביל לברר אחר אביהם. יכולים להיות נכנסו לחנות ופחות משתי רגעים אחריהם נכנס בן הדוד שאיתם. האיחוד היווה מרגש סופר, במיוחד כשנודע לטכנאי שבן הדוד דיווח קודם לאביהם שבניו אינם במהלך החיים.
לרוע מזלם, הזמן שלהם תוך שימוש הינו מהיר. אביהם, שהתפרנס ממסחר בשוק השחור, נעצר באמצעות הרשויות, בשל הלשנה. מהתחלה נאתר אחר עצמם סול ואחיו לבדם. צריכים להיות לכו לממשלת ארה"ב על ידי תקווה שקרוביהם באמריקה ייקחו הנל באותו מקום חסותם. השניים נבחרו להמצא רק אחת 200 היתומים שהורשו להתחיל לגור לארה"ב, צעירים הראשונים שיצאו מאירופה.
אפי' שפעמים רבות בני האדם מכנים ילד תוך שימוש הדריך מיהו יתום, את זה לא תמיד נתפסה הגדרתה של ממשלת ארה"ב. כשהספינה עמדה לצאת מהנמל, אדיר החובל זכה מברק: "הורד מייד אחר ילדי טייכמן; אבא שלהם בחיים; אינם בהכרח יתומים". סול ואחיו אותרו והובאו רועדים ובוכים למשרדו של הקברניט. מכיוון שהם דברו אבל יידיש, נדרשו השירות של ששייך ל מתורגמן.
"מה הם חולמים על בעשיית לנו?" שאלו הילדים המבועתים שוב ושוב.
רחב החובל השייך הספינה התרגש ממצוקתם. "מה אני בהחלט אעשה?" הינו אמר. "להעניש את זאטוטים האלה בגלל שאבא שלהם חי? חשוב מאוד פשוט לקרוע את אותן המברק..."
ילדי טייכמן הפליגו לאמריקה. הספינה עגנה בניו-יורק ביום אחד שבת את הצהריים. סול ואחיו סירבו לרדת מהאוניה אם שהשבת הסתיימה. קול דרשת הרב בעיירה של הדודים הדהד באוזניהם, "תשמרו על השבת ויהיה לכם טוב".
שלושה שנים ארוכות במיוחד חלפו אם שאביהם הצטרף אליו באמריקה, שלושה שנה שהיא חיוניות וחסכנות משוועת, ושליחת מדי סנט מיותר ללקוחות באירופה. בני משפחת טייכמן העבר את השואב ללוס-אנג'לס והחלו בחיים חדשניים.
מגוון שנה את כל באופן זה, חבר שלח לסול בקשה לקחת את אותן אחייניתו שמגיעה ללוס-אנג'לס לחופשה. למעשה, זאת קיבלה דחייה ששייך ל שלוש חודשים מצה"ל, כיוון שסירבה להשתתף באימונים שנעשו בשבת (הצבא תיקן מהעבר את כלליו). ב- 1959, סול נישא לאותה צעירה, רות, והם הקימו חלל ועסק שגילמו אחר החלטתו המתקיימות מטעם סול ש"תורה ויהדות יפרחו בביתו ובעולם". שיש להן החלפת היוזמה העסקית שאליהם, הטייכמנים יכלו לתת עזרה המון למוסדות ללימוד יהדות ברחבי אירופה.
"הצלחה חומרית זאת ברכה מא-לוהים שניתנה לכל אחד בשביל שנוכל לסייע לאחרים", זה השדר שסול העביר לילדיו. המון בתי-ספר, בתי-כנסת ויוזמות חינוכיות שונות ומשונות חבים אחר קיומם לנדיבותה השייך משפחת טייכמן.
"זה היה הרפתקה גדול, ויש מקום עבורינו לפני המון סיפורים", הינו מסכם בעיניים דומעות. "אבל עושים כל מה שיקרה, אני מיומן שניסיתי – לאפשר למשפחה שלי ולעזור לעם שלי".
האם מישהו מעמנו יהיה יכול לדרוש אחר יותר?