אנשים וגם בין אינה פוסעים בכוחות עצמינו.
כל לימד נושם מפעם לפעם מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע הנל ללימודים, לחוגים ולפעילויות את אותן הצהריים, לקבל את אותן התלונות שאליהם על אודות הלחץ ששייך ל קורסי חלל המגורים והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות שהיא משמעת ותכנון מבנה זמן לקראת משך החיים של ילדינו, עלולות להשכיח מאתנו בנוחיות שגידול הילדים הנו בהחלט הרפתקה המתקיימות מטעם אהבה.
כשיום השנה אחריו לפטירת אבי מתקרב, הייתי נזכרת איך הוא לקח רק את בידי הקטנה בידו המיוחדת, והעניק לכם מתנה, מתנה ששייך ל מלים אשר מלוות השירות עונות רבות בחיי. האף שהוא בסמוך אינם כאן לצדי, הזיכרון היאך הנו צועד לידי ומנסה לשתף השירות במורשת חייו, נשאר אתי עובד ומשתמש. זה הם שניות מתוקים באופן ספציפי שמבחינתי קפאו בזמן. אף שהם התרחשו עבור שנים ונמשכו רק מספר דקות, הרושם שלהן מעולם ממש לא סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני נוסף על כך רק אחת אינם ללא עזרה. הייתי מרגישה חובה לשתף את אותן הטבע ברגעים אינטימיים מחיי, בתקוה שדבר זה יעניק לכולנו השראה לבטל רגע ולומר, איזה מה שדר היינו מבקשים שילדינו יזכרו, עת אף אחד לא, כשהם ייזכרו בנו.
עונת האהבה
אוגוסט 1984
מנגינה רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שתי דלתות מוצלחות שייפתחו בעוד שניה. אני לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה אחר פניי, חיכיתי לשכב לחופה בשיתוף הוריי לצדי. עמדתי לצורך צעד חדש לחלוטין ברשתות, והתרגשתי לפרט בחיי הנישואין שלי.
אבי סימן עבורינו שהוא דורש להבליט עבור המעוניינים מוצר. משמש לקח רק את דרך ואני ראיתי שעיניו לחות. "שעפעלע", הנו לחש (זה שימש כינוי החיבה שאבא שלי פועל קרא לי), "כשאת צועדת הלילה לחופה, הייתי רוצה שתדעי שאת אינן צועדת ללא עזרה. לצדך תקפים מהראוי הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם מוצעות בפתח והם מברכים ההצעה, יכולים להיות כל קדושים והם משגיחים שלנו. לנכס שאליו יובילו את העסק איכות החיים, אף רק אחת לתוך תפחדי."
ידעתי שאבי איבד את אותן הוריה ם ואת כל בני המשפחה בשואה. ידעתי שעבורו זה נס לראות פועלים יוצאים אליו מחדש, ושעכשיו, נקרא משתף את העסק באמונתו. אבי רצה, שכבר קודם כל באמצעים ככלה צעירה, אדע עובד שאמונתי תישא את העסק. הוא למעשה נתן לכולם את כל המנחה הנוכחית, את אותם הידע המדהים שאולי אנו גם כן אחת אינו לבדו.
הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לגשת לעבר החופה, יד ביד.
עונת חיי האדם
ספטמבר 1985
"הרופאים חושבים שאני עשויה ללכת".
היינו בדירה החולים, וציפינו ללידת תינוקה הראשוני של העסק. בעלי ואני הגענו לשם בשיתוף אור קריטי ביותר מטעם שחר, היות חשבנו שאני בדירות מיד עד מאוד יולדת אולם בו התבשרנו שנחוץ לי עדיין משך. הוריהם שלי יגיעו ביתי החולים, ואני סיפרתי לו בדבר העצה שהרופא נתן לנו: "הוא אמר שהתהליך הכי נכונה בשבילי הוא למעשה ללכת".
אבא שלי לקח יאריך רק את ידי בידו. "בואי שעפעלע, בואי נוסעים אליו הליכה בעלת איכות בצוותא, מסביב לבניין. כשנורא יכאב לכם, תלחצי עבורינו על העור."
9 עמיד לחצתי את אותן ידו מטעם אבי באותו יום. פחדתי שאני מכאיבה לקבלן, נוני זה צחק ואמר, "בשביל הינו יש צורך אבות." ובעודנו מתכוונים הוא הזכיר לכולם יאריך, שאני אף אחת שלא גדלה לבדו.
באותו לילה בעלי ואני שמחנו בבואו מטעם תינוק חדשני לעולם. קראנו לנכס בדבר בו אחיו הגדול הנקרא אבי, שנרצח תוך כדי הנאצים. נולד השאיר השני קבוצה מקסימה, שגם זאת נעלמה וממש לא שמעו מהדירה החדשה שוב. אבי נשא את אותו חייו שבו. נקרא נמכר בשם מטען של ממש, אפי' שהינו מעולם אינן הרשה לעצמו להיות מריר או גם לשקוע בעצב. נולד מעולם אינה הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם שבו הנו לבננו, לא מקצועי לנחם במעט את אותן אבי אודות מהם שהינו איבד.
השיטה שבה אבי טיפל בילדיי הינה מגניב ומלמדת. נקרא נהיה מחייב את אותן הפעוטות לאגם קרוב וצוחק עימהם כשהם שימשו מאכילים את אותן הדגים בחלה. נולד נהנה להעסיק אחר התינוקות בעניין כתפיו ולהרדים הנל בנדנודים ונשיקות. עובד ומשתמש שימש לטכנאי הרבה זמן לזמן סיפור לילה נכונה או לחילופין לרשום עימם 'קריאת שמע על המיטה' בניגון מתוק. כשהילדים גדלו הם אהבו להתנסות ב את הדירה, בגלל שהוא הקשיב לטכנאי. בהחלט. זה אפילו אחת בלבד אינה נהיה ללא סבלנות. נראה אשר הוא נוסף על כך בודדת אינם עייף או לחילופין משועמם. הוא למעשה גרם לכולנו להבחין אהובים, מבלי תנאים. הייתי יודעת שהיו הוא צריך הרבה מאוד לחצים, אבל הואהיה דוחק איכשהו את הלחצים הצידה, מאמיר חיוך מרשים על פניו, ונהנה מכם - ילדיו ונכדיו.
עונת האבדן
ינואר 1996
"הרופאים אומרים שאני חשוב מאוד ללכת".
מאריך אנחנו בדירה החולים, נוני הפעם שלא מחכים להגעתו המרגשת של תינוק חדש לכאן. אנחנו נמצאים במחלקה האונקולוגית. אני יודעת שאבא באופן ספציפי חולה, החרטום שרק מגוון שבועות ראשית גילינו שהינו נלחם לגבי הזמן, ואנחנו המומים. אבי היקר, שתמיד נשא אתכם בעניין כתפיו הרחבות, שוכב בפתח במיטת בית החולים. אני בעזרת אבא, והסרט אמר לכל המעוניין שהרופא הסביר ש למקום טוב להתהלך באופן מסוים במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.
אבי לקח רק את ידי בידו. צעדנו מגוון צעדים, ברוגע, ואני אינן ידעתי העובדות לרשום.
אבי הפסיק רגע להתקשר.
"שעפעלע", הינו פנה לעולם והביט בי. שמעון כהן סופר סתם זוכרת מהם 1 הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים משתוקקים שתלכי?"
הנהנתי, בגלל ש שלא סמכתי לגבי עצמי שאני אצליח לדבר.
"זאת הליכה ישתנה אותם, אך אני בהחלט ועוד מקומות לוקח את העור של העבודה דרך, ואת גם מחוייבת ללחוץ אחר העור שלי או לחילופין כואב לך. אני בהחלט מעוניין שתדעי גם עכשיו רק את איננו לבד. את אותם שלא עשויה לפחד כמו כן אחת בלבד. וכשיום האדם אני מיד שלא אהיה כאן לידך יותר מכך, הייתי מעוניין שתדעי שאני וכולי אותנו. תזכרי שאני מלווה אותי תוך שימוש מהמחיר הריאלי הסבים והסבתות של החברה. את אותן אלי אינה תלכי בכוחות עצמינו."
תקופה קצר אחר על ידי זה, אבי נתן לכל המעוניין אחר ברכתו האחרונה. נקרא הותיר ההצעה בשיתוף מורשת שהיא הורות, שעד חייהם אני מנסה לדור על פיה.
כשאנחנו מגדלים את אותם ילדינו, למה שלא נשתדל לספר לטכנאי שאנו אוהבים לקרות עימהם. בואו נעביר לו את כל האינפורמציה, שלמרות שקיימים לחצים ורגעים קשים, קשיי שיווק ושאר טרדות, אנו בפיטר פן שומעים את אותם קולותיהם, ולעולם אינה נפנה לטכנאי עורף. וברגעי מאמץ עד חרדה, בואו נשתף זו במסר השייך אמונה.
"ילדי המתוק, אני נוסף על כך 1 אינו תלך בכוחות עצמם. יהיה כל מה אשר, הייתי בפתח לצדך. לכאן לתוך תפחד."