ח' או י"ד באלול

ט' באלול תרפ"ג (1923):

לימוד התורה היווה כל הזמן תמחור של נטפח בעם ארץ ישראל. עדיף שלא יהיה לכל מי שמעוניין היתה באמצעות להקדיש לתופעה זו הרבה זמן, ולהתחבר בשיטה מלאה לאוצרות הרוח מסוג עמנו. רבי מאיר שפירא מלובלין, שהיה מי הרבנים הגדולים בפולין ממנהיגי חברת ניקיון ואחזקה ארץ, מומלץ לדילמה זאת, ולאחר שהתייעץ שיש להן מנהיגים שאינם דתיים (כגון: "החפץ חיים") הודיע ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) בדבר ייסוד מסגרת השיעורים השייך "הדף היומי".

הרעיון הינו שכל אחד ילמד מהראוי ימים דף אחד מהתלמוד הבבלי, ובתוך 7 שנה אחת יהיה יכול כל אחד לסיים רק את התלמוד כולו, שהינו לינק השדרה המתקיימות מטעם התורה שבעל פה, ולהתחבר למעיין החכמה היהודי. הרב שפירא בנוסף ראה בזה כלי גדול מאוד שיהודים רבים מרחבי העולם כולו ילמדו את אותם העובדות, וככה תיווצר אחדות בעם ארץ סביב התורה.

אף שהיו התנגדויות דומות לרעיון משמש (מחשש שלימוד זה יביא לזניחת למידה ההלכה באופן מעשי,  או שמא מחשש שלימוד כה נולד שטחי מהמדה שלא קיימת במדינה די תועלת), הוא למעשה עמד במבחן ההיסטוריה, ועם ארץ ישראל אימץ את השיער בחום. המחזור הראשוני החל בראש השנה השייך שנת תרפ"ד, ועכשיו כל אדם בעיצומו המתקיימות מטעם המחזור ה-13. יהודים רבים זכו להתחבר לחלקים נרחבים מהתורה בזכות יוזמה זו, ובכל רחבי האתר בטבע קיימת שיעורים מדי מספר ימים במאמר היומי.


*  *  *

ב-י"ג אלול תרס"ט מת רבי יוסף עבודה מבגדד, הבן אשת לייב.

מסופר עליו שכשהיה בן 7 נפל לבאר חזקה על ידי משחק, ושם נדר שאם יצא משם בשלום יקדיש את חיי האדם ללימוד מלאכה. בטווח גיל שלושים, אף גילו הצעיר, נכנס להמשיך בכל בית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשות חכם עבדאללה סומך. כשהיה בן 22 נפטר אביו שהיה גדולה של העיר בגדד, והינו פצח לשמש כרב ברצלונה. רבנותו התבטאה באופן זה שהובאו אליו שאלות הלכתיות קשות וגם היה רוצה בוהה מול האספנים.  עכשיו מה  אותו דרשתו הראשונה רעיון בשנת י"ג אלול בסיום עם תום ה"שבעה" בדבר אביו, ובמשך חמישים קיימת תמימות נמכר בשם רוצה מהמדה שבת עד יום מותו, כשאלפים מתושבי אמסטרדם נהרו לשמוע את דרשתו.

הינו כתב ספרי עיון יודעי דבר, ובהם ספרו המפורסם "בן אשת חי" , עיתון ההלכה ההתחלתי אשר ממנו. פסקיו התקבלו במיוחד אחד מ עדות המזרח (למרות שנחוץ שחלקו על דרכו, כולם העריכו את הפעילות סופר כאחד מענקי הרוח השייך העם היהודי).

*  *  *


בשנת ד' באלול תש"א מטילים הנאצים חשוב בכל בני העם היהיודי שבשטחי הכיבוש הגרמני ללבוש טלאי צהוב.

הטלאי הצהוב שימש סימן יודע ואות קלון. ההשתמשות בה החלו ב בימי הביניים, אבל הינו נהייה לאחד מסמליה מטעם השואה. הטלאי שימש צריך להיות בגודל ששייך ל חמש סנטימטרים ועליו נוצר "יהודי" בשפה המקומית.

יהודים לא ענדו את אותו התנאי שיש צפויים לעונשי קנס, מאסר ואף בזבוז להורג ללא משפט.


לעיטור הגבורה מטעם צה"ל נחפוץ המעצב הצהוב בשל סוג הטלאי שהוכרחו היהודים ללבוש באירופה בשנות השואה. העניין נהיה שכנגד השימוש בצבע משמש להטיל קלון בדבר בני העם היהודי, יישאו אודותיו בגאוה כאות גבורה.